31.12.2011

לקט מהלק"ט

ספר הלכות קטנות (הלק"ט) שכתב רבי יעקב חאגיז (ש"פ-תל"ד), הוא מסוג הספרים החביבים עלי, המשמרים בקרבם לא רק תכנים, אלא גם הווי ואווירה של זמן ומקום מאד מסויימים.
הספר כשמו, מכיל שאלות ותשובות "קטנות" בענייני הלכה שונים. שאלה קצרה ואחריה תשובה קצרה, וחוזר חלילה. כפי העולה מהקדמת המחבר, הגרעין העיקרי של הספר נוצר מתוך מנהג  שנהגו בישיבתו של רבי יעקב חאגיז, ישיבת "בית יעקב" שבירושלים (שנקראה גם "ישיבת חכמי ההסגר"), להקדיש זמן מיוחד לשאלות בנושאי הלכה ואגדה מדי שבת.
וכך כותב רבי יעקב: "ראה ראיתי לכתוב מקצת משאלות שנשאלו בבית מדרשנו המדרש הגדול בית יעקב מדי שבת בשבתו...".
רבי יעקב בחר לכתוב את השאלות והתשובות בקצרה, מכמה סיבות שמנה בהקדמתו. אחת מהן: "לחדד לתלמידים שיבקשו מקור הדין ואמיתותו...".
הוי אומר, שלספר נועד גם תפקיד פדגוגי-חינוכי.
מעניין לראות כי אותן שאלות מופיעות בחיבורים שכתבו חכמים אחרים שלמדו אז בישיבת "בית יעקב", עם תשובות משלהם.
החוקר מאיר בניהו עמד על תופעה זו במבוא לשו"ת משפטי צדק לרבי שמואל גארמיזאן (מחכמי ישיבתו של רבי יעקב חאגיז; נדפס ירושלים תשמ"ג), בו מופיעות שאלות זהות לאלו שבספר "הלכות קטנות". שאלות מקבילות מופיעות גם בספר "קול גדול" לרבי משה חביב, ובמקורות נוספים.
הנה דוגמה אחת (השאלה: האם אמירת "בואי כלה" נחשבת כקבלת שבת):
מספר הלכות קטנות:
מספר "קול גדול" לרבי משה חביב:
ומשו"ת משפטי צדק לרבי שמואל גארמיזאן:
מסתבר שהחיבורים הנ"ל לא נכתבו ממש בשעת מעשה, ולכן אין בהם תיעוד מדוייק של מה שהתרחש בשעת הדיון בבית המדרש. ובכל זאת, מכמה מהתשובות בספרו של רבי יעקב חאגיז, ניתן לחוש במידה רבה את אווירת בית המדרש התוססת.
הנה דוגמה:
בסימן כט (בחלק א) מתוארת סאגה שלמה של תלמיד שהוצא מחוץ לבית המדרש בעקבות שאלתו, ולאחר שעמד על זכותו לשאול את השאלה, הוחזר לבית המדרש.
השאלה היתה: האם אפשר "להשאל" על קידושין (כמו "שאלה" לחכם בנדר).
הנה ציטוט של סימן כט (המובא בסוגריים הן הוספות שלי. הדגשתי את הקטעים החשובים לענייננו):


מאן דהו (שאל) - אם יש שאלה בקידושין. ועל דא מילתא אפקוהו להאי צורבא מרבנן מבי מדרשא (=ועל זאת הוציאו תלמיד זה מבית המדרש), כההיא דבבא בתרא דאפקוה לר' ירמיה משום דאטרח לרבנן דבעי מלתא דפשיטא (=כמעשה ברבי ירמיה, שהובא במסכת בבא בתרא, שהוציאוהו מבית המדרש, מאחר והטריח את חכמים לשאלם דבר פשוט).
והכי נמי, מה ענין שאלה אצל קדושין, ד'וכתב לה אמר רחמנא, בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף', כל שכן בשאלה. ועוד, אין לך ממזר בישראל, דיתיר הקדושין, וחכם עוקר למפרע ולא היתה אשת איש מעולם.

עד כאן הנימוק מדוע הוציאו את התלמיד מבית המדרש. אך מתברר שהתלמיד לא ויתר, ועמד על זכותו לשאול את השאלה. שימו לב להמשך הסימן:
שלח (אותו תלמיד שהוצא החוצה) ליקח רשות לבוא לתת טעם לדבריו.
עמדו חכמי ההסגר (=הישיבה) למנין, ויצא על פי ארבע חמישיות (4/5) שישב בחוץ ידבר, ולא יכנס לפנים.
בא וישב לו על פתח בית המדרש ועמד ואמר: תורה היא וללמוד אני צריך, וכל כי האי לימא איניש קמי רביה, ולאו טרחנא אנא (= וכל זאת יאמר אדם לפני רבו, ולא מטריח אני), לימדתנו רבנו דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, דכל דבר שנאסר על ידי דיבור ויוצא מרשות לרשות מיקרי הקדש, כגון תרומה וחלה והקדש והפקר שאסור למפקיר ונשאל לחכם. ובתוספות פ"ק דקדושין דף ז' ז"ל שלכך דקדק רש"י ופירש דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה, וכדאמרינן בפ"ב דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, שאדם עושה אותם כהקדש לפיכך יש לבה להיות דינה כהקדש, אבל אם היה אומר מאורסת או חד מהנהו לישני דלעיל, על זה לא היה מקשה ונפשטו קדושין בכולה, עד כאן.
ומה שהקשה עלי דבכתיבה מתגרשת, אני לא אמרתי לשאול כדי שתהא מגורשת, אלא שתהיה כמי שלא נתקדשה לעולם ותהיה מותרת לכהן. והא דלא יש ממזרים בישראל, וכי אחריות ממזרים עלינו, ועוד, בכל הנדרים לא יהיה שם מי שיתיר נדרו.
ועל דא אעיילוה (=ועל כך החזירוהו לאותו תלמיד), אמרו תורה מבחוץ (על פי הוריות יג, ב; שהש"ר א, כ).
איני בטוח אם הסיפור התרחש במציאות, או שמא זו צורת הכתיבה שבחר רבי יעקב חאגיז, בכדי לתת נופך משעשע לשאלה (אמרנו ספר פדגוגי, לא?!), או אולי כדי להדגיש את האבסורד שבשאלה ("לחדד את התלמידים"). אם המקרה אכן אירע כפי שהוא מתואר כאן, הרי שנפתח לנו צוהר מעניין לסערת ה"ריתחא דאורייתא" ששררה באותן שבתות בישיבת בית יעקב בירושלים.

ספר הלק"ט מחולק לשני חלקים, ומעניין לגלות שבחלק השני מובאת אותה שאלה, והפעם עם התייחסות רצינית:
"שאלה מד, אם מועיל שאלה בקידושין. תשובה, לכאורה משמע שאין לה רגלים, אבל כי מעיינת לה שפיר תמצא שורש דבר במה דאמרינן דאסר לה אכ"ע כהקדש...".
בסיום התשובה הוסיף רבי יעקב: "ונ"ל דאיתא בח"א" (ונראה לי דאיתא בחלק א'). ומעניין שעורך החיבור והמו"ל, בנו רבי משה חאגיז, לא השמיט שלוש מילים אלו.

נוסיף עובדה מעניינת נוספת, כי במהדורה השניה של הספר (אם לא מחשיבים את מהדורת רב"צ אלקלעי, ירושלים תרנ"ה, שהדפיס מתוך הספר רק את הקטעים עליהם כתב את פירושו "הלכה רווחת"), נוספה "הערת עורך" על שאלה זו.
מהדורה זו נדפסה בקראקא תרנ"ז (1897), קרוב למאתים שנה לאחר המהדורה הראשונה (ונציה תס"ד), ע"י האחים ר' מיכאל איש הורוויץ ור' אלעזר משה איש הורוויץ, ונוספו בה ציונים ומראי מקומות בסוף כל תשובה. והנה, במפתח הספר, החליטו המולי"ם להוסיף הערה על סימן כט המדובר:

"דברי הרב המחבר ז"ל בכאן אינם רק לחידוד התלמידים".
הערה זו נוספה, אני משער, בשל הרגישות הרבה באותה תקופה לתקנות של הפקעת קידושין. נקודה שעמדה פעמים רבות במוקד החיכוכים בין רבנים אורתודוקסים לבין משכילים ורפורמים (ראה ערך הפולמוס המפורסם על "תנאי בנישואין" שהתעורר אז).
נמשיך מכאן לשאלה נוספת ב"הלכות קטנות", שאף ממנה עולה אווירת בית המדרש ו"חידוד התלמידים".

שאלה: שנים שאוהבים זה את זה, 'קשה כמות אהבה', ונגזרה מיתה על אחד מהם ובא חברו ונמסר (=להריגה) במקומו, איזה מהם עדיף.
לשון השאלה סתום, מה פירוש "איזה מהם עדיף"? רבים הבינו שהכוונה היא: האם מותר לאדם למסור את נפשו בעד חברו.
כעת, שימו לב לתשובה (הדגשות וסוגריים שלי):
לא היה ראוי להשיבך על זה, אבל מאחר שמצינו בהוריות (צ"ל: נדה סט, ב) כשנשאלו י"ב דברים שהשיבו על דרך בורות, לא אשיבך ריקם. על זה נאמר (משלי כו, ה) ענה כסיל [כאולתו] וכו'.
רב יהודה כי הוה בדיחא דעתיה אי שיילי מיניה חללו של עולם הוה קאמר להו (שבת עז, ב) והלל הזקן ערב שבת עם חשכה לא נמנע מעשות כן (שם לא, א).
מתוך דבריך ניכר שאתה פחמי (על פי ברכות כח, א), אם קרית - לא שנית, אי שוטה שבעולם, קשה כמות אהבה, מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול. הלא תענה מהנמסר אוהב את גופו יותר מחבירו שהניחו בצער. צא מעלי. 
הרי לנו תשובה פולמוסית עוקצנית שמתחילה ב"לא היה ראוי להשיבך על זה אבל..." ומסתיימת בסוף ב..."צא מעלי".
אי אפשר שלא להזכיר כאן את ההקבלה שעשו בין תשובה זו לבין הסיפור היווני על פיתיאס ודמון מסיציליה. לסיפור זה כמה גרסאות (ראה להלן), והוא מובא בין היתר בספר "צמח צדיק" לרבי יהודה אריה ממודינה (בפרק העוסק באהבת ידידים), בלשון הזו:

ומצאנו בספרי הרומים כי מלך סיציליא גזר מיתה על איש, פיטיאה שמו, להתיז ראשו בסייף, והוא שאל לחן מאת המלך להנתן לו זמן שמונה ימים עד ילך לביתו לצוות ולסדר עסקיו. המלך השיב כמשחק על זה, שימצא איש שיכנס בעדו בבית הסוהר ויתחייב להתיז את ראשו תחתיו אם לא ישוב לזמן הנזכר שיתן לו רשות כרצונו, שלח פיטיאה לקרוא אחד הנקרא דאמוני, אוהבו ורעו אשר כנפשו וגם הוא אהוב מאתו מאד וספר לו את צרכו, ותיכף דאמוני הלך למלך ונתחייב שיסירו ראשו אם לא ישוב פיטיאה לסוף השמונה ימים, ונתנוהו בית כלא עד שובו, ויהי כי נתקרב הזמן אשר לקח פיטיאה ולא בא, כל העם מקצה היו לועגים לרש דאמוני על חיובו אשר עשה, אך הוא לא היה מתירא כלום כי בטח לבו באוהבו הנאמן, וכן לסוף הזמן המוגבל והנה פיטיאה בא כאשר נדר, וכאשר ראה המלך אהבה עצומה ונאמנה כזאת מחל לפיטיאה ולא רצה המיתו לבלתי הפריד בין שני אהובים כאלה.
(על הגירסאות השונות לסיפור זה ראה: אלפא ביתא תניֵתא דשמואל זעירא, לר"ש אשכנזי, בעריכת הרב יעקב ישראל סטל, כרך א, עמ' 643-650).
והנה, בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ג, חו"מ קח) לרבי יהודה ליב גרויבארט (תרכ"ב-תרצ"ח) כתב בתשובה למאן דהו:

"אשר התפלא כ"ת מדוע לא נמצא בדברי ימי ישראל איזה דוגמא לאהבת רעים חזקה כעובדא של פיתיאס היוני שחרף נפשו למות בעד רעהו דמון, והובא בספר צמח צדיק...
הנני להביא בזה מ"ש בספר הלכות קטנות... שנים שאוהבים זה את זה קשה כמות אהבה... הרי שעל שאלה זו גער בו המחבר בנזיפה והשיבו ריקם...".


[על אף שיש לדון באריכות על תשובתו של ה"חבלים בנעימים", לא אתאפק מלהעיר שתי הערות.
ראשית, נראה כי הרב גרויבארט הבין שאין בדברי בעל הלק"ט תשובה אמיתית לשואל, וכפי שכותב: "הרי שעל שאלה זו גער בו המחבר בנזיפה והשיבו ריקם". ולא ברור לי איך הבין את הקטע: "קשה כמות אהבה, מי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול. הלא תענה מהנמסר אוהב את גופו יותר מחבירו שהניחו בצער...".
שנית, יש מקום לדון על ההשוואה שעשה בין הסיפור על פיתיאס ודמון (לפחות לפי הגרסה המובאת בצמח צדיק) ובין השאלה מהלק"ט. על פניו נראה כי המקרים אינם דומים: הלא דמון נכנס במקום פיתיאס רק לשמונה ימים ולא מסר את עצמו למיתה במקומו (ולפי הגירסה שם, אף היה בטוח שפיתיאס יחזור), ואין זה דומה למקרה של אדם המוסר עצמו למיתה במקום חברו].
רבות נכתב בנושא, ואפנה את הקוראים למאמרו של הרב ישראל דנדרוביץ "עזה כמוות אהבה" (קובץ "עץ חיים" - באבוב, שנה ב, חוברת ה, עמ' רצז), בו עוסק בין היתר גם בשימוש שעשו גדולי החסידות בסיפור על פיתיאס ודמון.
נחתום קטע זה בסימן נוסף מ"הלכות קטנות" (סימן רלד):
שאלה: אם מותר לחתום הדברים שטועים בני אדם ומשתמעי לתרי אנפי (=האם מותר לכתוב דברים מעורפלים שאינם מובנים ומשתמעים לשתי פנים?). תשובה: אם לחדודי לתלמידים הוא דעבד - שפיר דמי, להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם (משלי א, ו), ואי להטעות בהם בני אדם ולהטריחם, עובר בבל תונו, דזו הונאת דברים דאיכא גניבת דעת.

26.12.2011

המאור שבו - גלריה לזכרו של הרב קופרשטוק

לפני כחודש הלך לבית עולמו רבי יצחק נתן קופרשטוק, מנקיי הדעת שבירושלים ומזקניה הנחבאים אל הכלים. לא זכיתי להכירו ממש אלא באמצעות מתווך, הלא הוא ידידי ברוך יערי (עליו כתבתי בעבר פה) שמזה כעשר שנים עוקב אחריו, עם המצלמה ובלעדיה, ועם הזמן גם הפך לבן-בית במעונו הצנוע שבשכונת "בתי ברוידא".
במשך השנים שמעתי את ברוך מדבר אודותיו בהערצה רבה והוספתי ללמוד עליו גם באמצעות התמונות שצילם. כששמעתי שנפטר החלטתי להציב לזכרו מצבת-זכרון צנועה ב"נוטריקון", באמצעות מדגם מן התמונות המקסימות שצילם ברוך לאורך השנים.





קשה מאד לתאר כאן את כל מה ששמעתי מברוך על הרב קופרשטוק, ולכן לא אתיימר כאן לתאר את גדולתו או לספר את תולדות חייו, ורק אתמקד בנקודה אחת שבלטה בעיני, ושמתאימה גם לחג החנוכה - חג האור.
נושא מרכזי בחייו של הרב קופרשטוק היה האור. הדלקה של נרות מצווה (נרות שבת, חנוכה, ימי יארצייט וכו'), היתה חלק משמעותי בשגרת חייו. זה התחיל קודם כל בבנייה פיזית של פמוטים, חנוכיות ונברשות, אותם היה יוצר מחלקי מתכת שונים שאסף וקנה (מדי פעם היה מבקר בשוק הערבי בחברון ובירושלים לצורך זה), והמשיך בתחזוקה שוטפת של אותן נברשות ומנורות בביתו ובבתי הכנסת הסמוכים לביתו. לדברי ברוך, העיסוק המתמיד הזה היה ביטוי לחיבור הפנימי שלו לענייני מצוה.
ברוך יערי טוען כי התמונות של הדלקת נר חנוכה בביתו לא מצליחות להעביר אפילו במעט את מה שחש כשהיה במקום, ואת הרצינות והחשיבות שייחסו הרב קופרשטוק ואשתו לאותו מעמד (במשך זמן ארוך עמדו הרב קופרשטוק ואשתו מול הנרות בשתיקה ובתפילה, אוחזים בידיהם פתקים עם שמות של אנשים הזקוקים לישועה ומתפללים...), וכי ההחלטה הראשונה שלו לאחר שהשתתף במעמד זה היתה פשוט להפסיק לצלם הדלקת-נרות-של-אחרים ולהתחיל להדליק בעצמו.
לא זו בלבד שהרב קופרשטוק היה "מחובר" לאור, אלא אף היה מאיר בעצמו לכל סביבותיו, בהארת פנים ובחיוך האופייניים לו, ובאכפתיות וסבלנות לכל אדם באשר הוא. לא לחינם קרא לספריו "מאורות נתן" (שם שתואם כמובן את הנושאים, שגם אותם כנראה לא בחר באקראי: הדלקת נרות חנוכה ושימוש בחשמל שבת).
חנוכה - על המרפסת בכניסה לביתו

מכין את הנברשות להדלקת ל"ג בעומר ב"בתי ראנד"
עם נרות שבת
מכין את הנרות בבית הכנסת



ל"ג בעומר בבית הכנסת ב"בתי ראנד" - הדלקה בנברשות שבנה הרב קופרשטוק

אחת ההקדמות לספר "מאורות נתן" על הלכות חנוכה


מדי יום ביומו, בשש וחצי בבוקר, בחזרתו מתפילת ותיקין ולפני שניגש לאכול את ארוחת הבוקר, נהג הרב קופרשטוק להאכיל את היונים של שכונת בתי ברוידא. הוא היה זורק פיסות לחם רטוב על גג הרעפים של "מגדל השירותים" הסמוך לביתו, וכעבור מספר דקות התמלא הגג בעופות רבים שבאו לסעוד את לבם. בזמן שהיה זורק את הלחם היה ממלמל את הפסוק "ורחמיו על כל מעשיו" כשדמעות בעיניו.



אוניה בשער

כידוע, לשם המחבר (או שם אביו) וכן לנושא החיבור היתה תמיד השפעה רבה על בחירת שם הספר (ראה על כך: מנחם מנדל זלאטקין, שמות הספרים העברים, נוישטל, 1950). לעומת זאת, העיצוב הגרפי של הספר לא הותאם בעבר באופן מיוחד לספר או למחבר מסויים, אלא נבחר בדרך כלל מסיבות טכניות (על חלקם של המדפיסים בעיצוב השער ראה בין היתר ספרו של אברהם יערי, דגלי המדפיסים העבריים, ירושלים תש"ד).
ובכל זאת, יש יוצאים מן הכלל.
הנה שתי דוגמאות:
בספר בית אהרן, פרנקפורט דאודר ת"נ-תנ"א (1690), הוחלפה דמותו של "משה", העומד בדרך כלל לצדו של "אהרן" בשערי הספרים, ב..."שמואל הנביא".
הסיבה לכך: דמויות "אהרן" ו"שמואל" רומזים לשמו של המחבר ולשם אביו: "אהרן בן שמואל".

ואגב, נקודה מעניינת נוספת בשער זה (מלבד הטקסט הארוך שמשולב בו), שהוא נעשה בידי אמן יהודי, אשר חתם את שמו בשולי השער: "מרדכי סלאוויטצר".
גם בשער ספר פרח מטה אהרן אמשטרדם תס"ג (1703), לרבי אהרן פרחיה (שפ"ז-תנ"ז, בעל "בגדי כהונה"), הוחלפה דמותו של "משה", ובמקומה צוייר "אהרן" נוסף. זאת בכדי להדגיש את שמו של המחבר וגם את עובדת היותו כהן (מסיבה זו נוספו בשער סמלי כהונה נוספים, וגם פרט השנה הוא "יאמרו נא בני אהרן"). כמו כן, ה"אהרן" הימני אוחז בידו מטה פורח ומרמז בכך על שם הספר.


מכאן נעבור לשער שנבחר לפאר את המהדורה הראשונה של חידושי המהר"ם שיף על הש"ס, שנדפסה בשני חלקים בהומבורג (באד הוֹמבוּרג פור דר ההה) תצ"ז-תק"א (1737-1741).

ניתן להבחין מיד כי בשער שולבו כמה אלמנטים קישוטיים שלא בהכרח קשורים אחד לשני. אך הבולט מכל הוא האיור שבראש השער, שבו ספינה בלב-ים ולצדה מין יצור מיתולוגי שבבטנו דמויות אנשים.
אינני יודע מה מקורו/משמעותו של האיור, וסביר להניח שהוא לא הוכן עבור ספרים עבריים, ובכל זאת תהיתי האם בחירתו על ידי המדפיסים היתה לגמרי במקרה, או שמא הוא נבחר בשל הספינה המופיעה בו, וכרמז לשם המשפחה של המחבר: שיף = אוניה.
את הרעיון להשערה זאת שאבתי מכמה מקומות.
ראשית, בהקדמה ובהסכמות לחידושי המהר"ם שיף, אנו מוצאים מליצות שבנויות על משמעות שם המשפחה "שיף" = "אוניה".
כך למשל כותב נכד המחבר (חלק א, הומבורג תצ"ז):  "כמהור"ר מאיר שיף... מקברנתא (=קברניט) דספינה ההולכת בים הגדול ים התלמוד...".
ובהסכמת רבי יצחק יוסף תאומים אב"ד ברעסלא (במהדורת דיהרנפורט תקכ"ו): "זה הספר של הגאון מהר"ם שיף, היתה כאניה בלב ים התלמוד, להוציא יקר ממעמקי מים, מיא דעמיקי, עמוק עמוק מי ימצאנו...".
וכן בהסכמת רבי אריה ליב קצנלבויגן אב"ד בריסק (במהדורת פאריצק תק"ע): כבוד הרב הגאון הגדול... ספינ"ה שהיא טהורה, הוא המנוח הגאון החסיד זצ"ל המהר"ם שי"ף...".
בדומה לכך, קרובו של המהר"ם שיף, רבי מאיר ב"ר שלמה זלמן שיף (ראב"ד בפרנקפורט דמיין, נפטר תקס"ז), שכונה גם "המהר"ם שיף השני", הוציא לאור את חידושיו תחת השם "דרך אוניה בלב ים התלמוד" (פיורדא תקנ"ח), ובהקדמתו מונה את אחת הסיבות לשם הספר: "כי הוא זה כינוי משפחתי ובית אבי". 

17.12.2011

מעלת משה (רבנו)

בחמשה חומשי תורה עם תרגום ללטינית, שנדפס בונציה בשנת שי"א (1551), בדפוס מארקו אנטוניאו יושטיניאן, מצאתי את הקטע "מעלת משה" (שבתמונה), שנדפס בסוף ספר דברים.
אינני יודע כרגע מי כתב אותו והאם הוא נמצא במהדורות נוספות של התורה, שנדפסו באותה עת (בדקתי כמה, אך ודאי שלא את כולן).
יש כאן כמה רעיונות שיש לברר את המקור שלהם (אם יש כזה):
1. משה "נכלל בכת המלאכים".
2. העובדה שהיה מתפלל עליהם למרות שחטאו היתה "פלא גדול מכל מה שעשה במצרים" ובני ישראל היו יראים ממנו בשל כך.

8.12.2011

גלגל חוזר בעולם

"גלגל חוזר בעולם".
מכירים את הפתגם? (המקור: מסכת שבת קנא, ב).
ובכן, אם תהיתם כיצד בדיוק עובד התהליך, או מהם השלבים המדוייקים בגלגל הזה, להלן תרשים מדוייק - מתוך הספר "קול מוסר" (שירים) מאת רבי שמשון בן יעקב שמשון הכהן מודון. נדפס במנטובה, בשנת תפ"ה (1725).



והנה גלגל מפורט יותר - מתוך הספר "מעשה טוביה" לרבי טוביה הרופא. מהדורת יעסניץ תפ"א (1721).


"גלגל חוזר בעולם, אך אמנם ואולם, כחלום שיעקב חלם, שמוצב ארצה סולם".

על הקשר שבין סולם יעקב לבין הגלגל שחוזר בעולם, המובא בתרשים האחרון, יש להוסיף את הגימטריה שמביא בעל הטורים בפרשת ויצא:
"סולם בגימטריא ממון ובגימטריה עוני, כי זה ישפיל וזה ירים".
ובספר גימטריאות לרבי יהודה החסיד (ירושלים תשס"ה, בהוצאת ועריכת הרב יעקב ישראל סטל), כרך א', סימן לא (עמ' לב), גימטריה מפורשת יותר:
"סולם מוצב ארצה, בגימטריה גלגל חוזר בעולם". 
ולסיום, בעניין הזה, קטע יפה מתוך הספר "עוד יוסף חי" - דרשות ה"בן איש חי" (פרשת ויצא):
"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו' – פירש עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה בספרו מדרש אליהו: סולם מספר [גימטריה] ממון, הוא מוצב ארצה, שהאדם רואה בעיניו דעל ידי עסק משא ומתן שעושה בארץ הלזו, הוא מרויח ואוסף ממון. אך באמת ראשו מגיע השמימה, שהכל תלוי בהשגחת הבורא יתברך ורצונו. דאם ירצה השם יתברך שיהיה לזה ממון הוא מרויח. ואם לאו יפסיד ויהיה בעל חוב לאחרים. לכן הניח מלאכי אלוקים שהם הממונים על הפרנסה, עולים ויורדים בו, דהיינו, יש בני אדם שהם עולים בעסק שעושים בממון ומשא ומתן, ויש בני אדם יורדים בעסק שעושים, שמאבדים ממון הקרן שבידם ויהיו חייבים לאחרים- עד כאן דבריו זלה"ה.
ואנא עבדא אמרתי טעם נכון לדרך זה שרמז בו את הסולם על הממון, ולמה לא רמז מספר הממון במלות אחרות שג"כ יהיה מספרם עולה ממון. ואמרתי בס"ד טעם לזה על דרך המוסר על פי המשל שכתוב בשעשועים: סולם היה לו עשר מעלות, כלומר עשר מדרגות, והיה הסולם נשען על קיר הבית, ואעפ"י שהיו כל המדרגות שבו שוין זה עם זה בעובי ובמין העץ, עם כל זאת נתגאית המדרגה הגבוהה העליונה על כל אשר תחתיה, וכל שכן על התחתונה מכולן הסמוכה לארץ. ותפתח את פיה בגאון ותאמר לחברותיה: נתנני בעל הממון הזה עליונה על כולכם, וישימני לראש לכם, ומצא בי סגולה כי על כן נתן לי זאת הגדולה. והנה איש מהלך לדרכו וישמע את הדברים האלה שדברה המדרגה העליונה. ויגש אל הסולם במהרה ויהפכהו. ותהי עתה העליונה לתחת והתחתונה ממעל. והנה זאת אשר נתגאית בראותה הפגע אשר קרה לה, תכף ותתנחם על דברי גאותה. וזו התחתונה אשר הורמה ברגע, לא נתגאית כרעותה כי יראה פן יבוא איש אחר ויהפכנה, שאז כמקרה העליונה ההיא יקרנה.
והנמשל הוא: אליכם אישים אקרא: אל תתגאו בעושרכם כי העושר הוא כמעלה של הסולם, גלגל חוזר בעולם עד כאן דברי.
ובזה מובן היטב הרמז שבאר הרב אבא מארי זלה"ה, שרמז הסולם על הממון".
את המשל על הסולם קרא ה"בן איש חי" ב"שעשועים".
אין הכוונה (כפי שחשבתי בתחילה) ל"ספר שעשועים" לר' יוסף אבן זבארה (חי בברצלונה בראשית המאה ה-13. נדפס ע"י ישראל דוידזון, ניו יורק תרע"ד, וברלין תרפ"ה). 
אלא לעיתון הילדים "גן שעשועים" שיצא לאור בליק בשנים תרנ"ט-תר"ס (1899-1900), על ידי אברם מרדכי פיורקא.
 
מתברר שה"בן איש חי" עקב אחרי "גן השעשועים", ובכמה מקומות בספריו מביא סיפורים ומשלים מעיתון זה (ראה: אברהם בן יעקב, אוצר השירים, החיבורים והדרשות... של הרב יוסף חיים זצ"ל, ירושלים תשנ"ד, עמ' 319).

נוסיף עוד, כי להבדיל מהתרשים הראשון, שבאמת נועד להמחיש את רעיון הגלגל שחוזר בעולם, התרשים השני הוא בעיקר טכניקה גרפית להצגת שיר (במקרה הזה: שיר הקדמה) בעל מבנה של "גלגל חוזר". כלומר, שכל השורות בו מסתיימות באותו צירוף אותיות (האותיות י' ו-ה').
טכניקה זו הוצגה לראשונה בספר "ערוגת הבשם" (בעניני דקדוק) לרבי שמואל ארקוולטי, שנדפס בונציה שס"ב (1602), בפרק לב, העוסק "בדרכי השירים".

יתכן שהגלגל שב"ערוגת הבשם" היה ההשראה לזה שב"מעשה טוביה".
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...