21.8.2016

להשבית אויב ומתנקם - רישום בעלות מעניין

בסוף ספר "שירי קודש ולהם משל ומליצה", מאת המלבי"ם, שנדפס בוורשא בשנת תרל"ז (1877), נכרך עם ספר 'לישרים תהלה' לרמח"ל, מהדורת ז'יטומיר תרי"ט (1859), ונסרק (יחד עם הספר השני) בפרוייקט הדיגיטציה של Google, מצאתי רישום בעלות מעניין:
להשבית אויב ומתנקם - ואשרי לתמימים אם יהיה נצור... 
יען ראיתי אנשים נבערים מדעת ומזימה
ידיהם מלאים חמס ושוד ותוכם זימה
ובאשר יקרה להם ספר בלי חתימה
מבוערין[!] אותו בידיהם באמתחותם להשימה
עד אשר ישקוט הדבר לאחר ימים ימימה
אח"כ הם מזלזלים במקח הטוב והרמה
ובחצי חנם למוכרם בנפש מזימה
או יתנהו בעד אשפר... ונת[ן?] בהמה...
או עוד רעה [--] משה[?] בעד "אתנן זימה..."
וע"כ [=ועל כן] רשמתי שמי עליו ברשימה
שייך להאברך משה ב"ר ישראל [---] קאנסטענטין [=קונסטנטין]
עש"ק ה' כסליו תרמ"ג [=1882]


על רישומי בעלות נוספים - ראו כאן ולאורך הבלוג...

16.8.2016

שיר לא-ידוע לכבוד הרמח"ל - אמשטרדם, 1743 / שלשה עותקים מן המהדורה הראשונה של "לישרים תהלה" / "סֶרף בֶּר" - ספק התבואה המלכותי

תקופת חייו האחרונה של הרמח"ל לפני עלייתו לארץ ישראל היתה העיר אמשטרדם. בה ישב שבע תלאות מהפולמוס שהתעורר נגדו, ובה הדפיס כמה מחיבוריו הלא-קבליים, בהם ספרו הנודע ביותר "מסילת ישרים". בשנת תק"ג (1743) - השנה האחרונה לשהותו באמשטרדם, זמן קצר לפני עלייתו לארץ ישראל (וכשלוש שנים לפני פטירתו בגיל ארבעים), הדפיס הרמח"ל את חיבורו "לישרים תהלה" - מחזה אלגורי-מוסרי. "לישרים תהלה" הוא אחד משלושת המחזות שכתב רמח"ל (השנים האחרים הם: 'מעשה שמשון' ו'מגדל עז'), והוא מיצירותיו הספרותיות המופלאות של רמח"ל.

[למי שאינו מכיר: הגיבורה הראשית של המחזה היא "תהלה" - בתו של "המון". "תהלה" היתה מיועדת להינשא ל"יושר" - בנו של "אמת", אך בשל כיבוש העיר על ידי "צבא המבוכה" הוחלף בטעות החתן המיועד ("יושר") ב"רהב". "רהב" נחשב בטעות לבנו של "אמת", בעוד למעשה הוא בן שפחתו של "אמת" - "סכלות". למרות שלבה של "תהלה" נמשך אחרי "יושר", אביה "המון" מחליט למוסרה ל"רהב", אך לבסוף מתבררת הטעות, וכאשר נודע כי בנו האמיתי של "אמת" הוא "יושר" - זוכה "תהלה" בבחיר לבה. לדמויות אלה מצטרפות דמויות המשנה: "תרמית" - חברו של "רהב", "שכל" - חברו של "יושר", "סבלנות" - מינקת יושר, ועוד. הרמח"ל הטמין במחזה זה רעיונות מוסריים ופילוסופיים, שחלקם בולט לעין מיד עם קריאת המחזה, בטכניקה ספרותית נעימה לקריאה, מרתקת ומשובבת לב].

את המחזה הדפיס הרמח"ל (בדפוס משפחת פרופס שבאמסטרדם) לכבוד נישואי ידידו יעקב די גאויש, ומסיבה זו הדפיס רק חמישים עותקים, על מנת לחלקם לחתן ולכלה, לקרובים ולידידים. כמה מן העותקים האלה שרדו (ואחד יוצג למכירה במכירת 'קדם' הקרובה), והם מהווים פנינה ביבליופילית של ממש, בשל איכות הדפים והדפוס והשוליים הרחבים במיוחד.
[דרך אגב, דף מאוייר שנכתב לכבוד אותה חתונה, ע"י שלמה ן' דלאק, נסרק ונגיש באתר הספריה הלאומית - כאן].

את הידיעה על מספר העותקים שהדפיס רמח"ל בשעתו אנו מקבלים מר' שלמה דובנא, שהדפיס את המחזה בפעם השניה, כארבעים שנה לאחר מכן, בברלין, תק"מ (1780), וכך כותב דובנא בהקדמה למהדורתו: "והספר הנזכר הדפיסו המחבר בעצמו באמשטרדם בשנת תק"ג, ולא הדפיס ממנו רק חמשים ספרים, ולא הובאו כי אם אל אוצרות הגבירים הספרדים שבאמשטרדם יצ"ו, ולכן כל מבקשו לא ישיגהו, אם לא יתן הון רב באהבתו - ולכן הדפסתי מחדש".
בשל חביבותו הרבה חזר ונדפס "לישרים תהלה" פעמים רבות לאחר מכן.

והנה, בחיפושיי אחר העותקים הידועים בעולם מן המהדורה הראשונה שהדפיס רמח"ל, מצאתי שסריקות של כמה מהם מופיעות במאגרים המקוונים.
א. העותק שנסרק באתר HebrewBooks, היה שייך - לפי החותמות שעליו - לספריית שטראשון המפורסמת בווילנא. מהחתימה בשער אנו למדים על בעלים קודמים של הספר: "שייך להק' פו"מ [=פקיד וממונה] ר' הירץ מעדלסהיים". נפתלי הירץ מֶדֶלסהיים, או בכינויו 'סֶרף בֶּר', גיסו של ר' דוד זינצהיים, היה דמות מעניינת וצבעונית, ממנהיגי היהודים בצרפת, שתדלן ומקורב למלוכה, ספק התבואה המלכותי, ששימש כפקיד ראשי לענייני יהודים באלזס, והיה היהודי היחיד שקיבל זכות  ישיבה בעיר שטרסבורג באותם ימים (ראו ערכו בויקיפדיה).


'סֶרף בֶּר'
מקור:  
Rama, Wikimedia Commons, Cc-by-sa-2.0-fr


שייך להק' פו"מ ר' הירץ מעדלסהיים


ב. עותק נוסף נסרק ב'אוצר החכמה'.

ג. עותק שלישי נסרק בפרוייקט הדיגיטציה של Google, ובו מצאתי מציאה יפה:

על דף ה"קדם-שער" (שער ראשון שמופיע לפני השער המלא) מופיע שיר בכתב-יד שכתב לכבוד הרמח"ל, אחד מידידיו - יחיאל פואה:
תהלה למשה
ה"ה הרב המחבר נר"ו מאת נאמן באהבתו הצעיר יחיאל פואה יצ"ו

הִנֵּה לְךָ מֹשֶׁה תָּמִים בְּדַעַת
תֵּשַׁע בְּנוֹת הַשִׁיר עַל רֹאשְׁךָ כֶּתֶר
שָׂמוּ בְּהֵיכָלֵמוֹ
כָבוֹד וְהוֹד לַנֶּצַח
עַל הַמְּלִיצָה זֹאת לָאוֹר הוֹצֵאתָ
שֶׁבֶר לְרִשְׁעֵי לֵב תַּרְמִית וְסָכָל
שָׂכָר לְיִשְׁרֵי לֵב שֵׂכֶל וְיֹשֶׁר
עִם כָּל בְּנֵי גִּילְךָ
נִתְאַסְּפוּ גַּם יַחַד
לָשִׁיר תְּהִלָּתְךָ
יַחְדָּיו לְזִיכָּרוֹן לִבְנֵי עַמֵּנוּ
אָמְרוּ כְּמֹשֶׁה זֶה הִנֵּה אֵינֶנּוּ


מעניין לציין כי החוקר אברהם מאיר הברמן פרסם שיר מאת רמח"ל לכבוד חתונתו של יחיאל פואה הנזכר, מתוך כת"י שמצא בספריית "עץ חיים" (ראו: 'שיר חדש של משה חיים לוצאטו', א. מ. הברמן עיונים בשירה ובפיוט של ימי הבינים, עמ' 222-225).
הנה המחרוזת הראשונה של השיר שכתב רמח"ל לכבוד יחיאל פואה:
על משכבי נשפי שליו הייתי
בין (שרעפי) יומי אנה ואנה
הולך וסובב, עת פתאום ראיתי
תשעת בנות השיר הומות כולנה,
רצוא כמו בזק לקראתי באו
'קום מה לך נרדם עורה', קראו

כפי שניתן להבחין, כמו יחיאל פואה - גם הרמח"ל עושה שימוש ב"תשע בנות השיר" - הלא הן תשע "המוזות" הידועות מהמיתולוגיה היוונית, והמשפיעות על היוצר ביצירתו (וכפי שמעיר שם הברמן).

4.8.2016

"אוי" בתמוז או "טוב" בתמוז?


רבי יונתן אייבשיץ כתב מכתב בשבעה-עשר בתמוז ורשם בראשו: "טו"ב תמוז".  נפל המכתב על-פי מקרה בידי רבי יעקב אמדן, שחשד את רבי יונתן בשבתאות, ורגז רבי יעקב רוגזה גדולה. טבל עטו בדיו והוסיף במכתב מן הצד: "אוי לו למי שטוב לו בשבעה-עשר בתמוז" (א. דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, גדולים ומפורסמים, 2261).
המליצה שכתב רבי יעקב עמדין - יעב"ץ (לפי אגדה זו), מתנגדו הגדול של רבי יהונתן אייבשיץ, מבוססת על כך שהמילה "אוי" אף היא בגימטריה 17, כמו המילה "טוב".

סיפור זה מבוסס על שימוש שבתאי בגימטריה טו"ב לציין את יום י"ז בתמוז. כידוע, משיח השקר שבתי צבי ביטל את הצומות בי"ז בתמוז ותשעה באב והפך אותם לימי חג, במכתב ששלח לחסידיו על "חג הנחמות" (דהיינו תשעה באב), כותב שבתי צבי: "...יום ראשון לתחית רוחי והוא הוא יום טוב בתמוז, אחי ועמי אנשי אמונתי... גוזר אני עליכם שיום תשעה באב עלינו לשלום תעשו אותו יום משתה ושמחה גדולה במאכלים חשובים ובמשקים ערבים ורבוי נרות ואורות ובניגונים רבים ושירים רבים...". (אברהם אמארילייו, תעודות שבתאיות, ספונות, ספר חמישי, ירושלים תשכ"א, עמ' רנ).

ההשראה לסיפור שמביא דרויאנוב היא כנראה מספר הפולמוס 'התאבקות' שכתב רבי יעקב עמדין נגד רבי יהונתן אייבשיץ אותו האשים בשבתאות ורדף עד חרמה. הספר נדפס ע"י רבי יעקב עמדין בבית דפוסו הביתי באלטונה בשנת תקכ"ב.
בין היתר הוא טוען שם שחתונת בנו של רבי יהונתן אייבשיץ נערכה בערב י"ז בתמוז:
"ונעשית החתונה ביום שלפני או"י תמוז בערב יום איד של כת ש"ץ שר"י..." (התאבקות, לבוב תרל"ז, דף כא/1).
במקום אחר, מזכיר מכתב המלצה שכתב רבי יהונתן אייבשיץ, ממש כמו בסיפור:
"בשנה זו או"י תמוז נתן [=רבי יהונתן אייבשיץ. כאן נכתבו כינויי גנאי]... לעני משורר באס של חזן, שנסע מזה ולקח כתב ראיה ועדות חתום מידו... וכתב בכתב ידו, איך שחותם 'ביום טו"ב תמוז שנת השיר"ה (תחת קינה מיבעי ליה)..." (שם, דף לא/1).

רבי יהונתן אייבשיץ


ואולם, למעשה מצאתי שרבים וטובים עשו שימוש בגימטריה "טו"ב" בלי חשש ופקפוק.
כך לדוגמה חותם החתם סופר את תשובתו שנדפסה בשו"ת חת"ס (או"ח קמה): "פיסטשאן יום ב' טו"ב תמוז תקצ"א...".

ובספר "בני יששכר" אף מצאתי דרוש מפורש בעניין:
"י"ז בתמוז בו נשתברו הלוחות, ולא במקרה הוא י"ז דייקא בגימ'[טריה] טו"ב, והוא עפ"י משארז"ל מפני מה אין טוב בדברות הראשונות, כי היה גלוי וידוע לפניו ית"ש שעתידין להשתבר ויאמרו ח"ו פסק הטוב על כן אין בהם טוב רק בלוחות שניות, לומר שכל אלה הענינים טו"ב לישראל, על כן אירע המעשה ביום טו"ב בתמוז, וזהו שכתב האריז"ל ויקרא אהרן ויאמר חג ליי' מחר, אמר כן בנבואה שעתיד להיות היום ההוא חג ויום טוב לישראל..." (מאמרי חדשי תמוז-אב, מאמר ב' - בין המצרים).
לעומת זאת, שימוש בגימטריה "אוי" מצאתי בינתיים רק בעוד שני מקומות,
האחד, במכתב תשובה הלכתית שכתב רבי מרדכי זאב איטינגא מלבוב (שו"ת מאמר מרדכי, סימן עג), שפותח את מכתבו: "בעזה"י יום א' או"י תמוז שנת ברית שלום...".
האזכור השני, בספר השו"ת של גיסו רבי יוסף שאול נתנזון, שם מובא בתשובה שכתב (שו"ת שואל ומשיב, סימן קעז): "...הרב מזלאטשיב והרב מהרמ"ז במכתבם מיום א' כ"ב סיון שנת תרי"ד... וגם כעת מיום ג' או"י תמוז תרכ"ב כתב הרב מהרמ"ז היתר ברור...".

2.8.2016

רישומי בעלות ונסיונות קולמוס בספר 'סדר זמנים' (שאלוניקי, 1594) - תיעוד על מאסר יהודים במאה ה-17

בספר 'סדר זמנים', מאת ר' סעדיה בן אברהם לונגו, שנדפס בשאלוניקי בשנת שנ"ד (1594), בעותק שנסרק ב'אוצר החכמה', מצאתי חתימות ורישומי בעלים בכתיבה אשכנזית עתיקה (מהמאה ה-17). 
רישומים אלה נוספים לאוסף מליצות הבעלים שהבאתי כאן (ברשומות רבות לאורך הבלוג), ודוגמאות נוספות של "נסיונות קולמוס" (ראו מה שכתבתי כאן).

א. רישום דומה לנוסח הנפוץ "תנו רבנן לעולם יחתום אדם שמו בראש ספרו...", רק בארמית: 
"שנינו במכלתא, בהלכתא פסיקתא, לעולם יחתום אינש על ריש מגילתא, כדי שלא יבוא לידי מכשלתא, על כן באתי על החתום כ"ד[=כה דברי?] משה זקס א"ש".


ב. ניסוי הקולמוס "תשרק צפעס", והפעם עם סיום שלא הכרתי:
תשרק צפעס נמלך יטחז והדג בא על השל[חן] עורך של בשר ודגי'[ם] וכל מיני מטעמי'[ם]

ותחתיו הרישום המוזר: "קמודאי..." (עליו כתבתי פה).


ג. 
חתימות: 
נאו'[ם] מאיר בן לא"א יצחק בן יעקב ברנדיש
נאו'[ם] יששכר הנקרא [--] בער בן לא"א הר"ר ישעי' [--] בודק זצ"ל


ד. ניסוי קולמוס נפוץ:
"ואלה המשפטים אשר תשי'[ם] לפניהם כי תקנה עבד עברי שש שני'[ם] יעבוד ובשביעי יצא לחפשי"


ה. רישום נוסף של "קמודאי...", ואחריו ניסוי קולמוס נוסף: "ואלה שמות בני ישראל הבאי'[ם] מצרימה". 


ו. ולבסוף, הרישום הכי מעניין - תיעוד על שהותו של הבעלים בבית הסוהר בשנת תכ"ב (1662):
"ביום ו' ז' שבט תכ"ב לפ"ק אני הייתי בתפיסה עם היקר כמר משה זקס בא"ש על בית העצה". 

"תפיסה" היא בית הסוהר. "בית העצה" הוא בית מועצת העיר.
משה זקס א"ש, מתועד בתקופה זו בקהילת פראג (ראו: סיני האק, משפחות ק"ק פראג, פרסבורג תרנ"ב, עמ' 124, ערך משפחת 'זקש').
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...